קיימת בעברית המילה הֶכְרֵחַ, לעתים קרובות בצירוף ב- וגם בלעדיו. הניקוד הנכון שלה הוא בצירי, אבל בדיבור יומיומי הרבה אנשים, וגם אני, הוגים את אותה הֶכְרָח – בקמץ. עד כדי כך זה נפוץ ש"מילון ההווה" מציין בסוגריים "לא: הֶכְרָח".
ומצד שני, יש בגוגל מעל 4,700 מופעים למילה "בהכרך".
מה לדעתכם גרוע יותר – להגות "בְּהֶכְרָח" או לכתוב "בהכרך"? איך אתם הוגים את המילה הזאת?
דיברתי עם מישהי, בת שלושים וקצת, לא לשונאית, על הניקוד. ראינו בספר ילדים את המילה עִיגּוּל ואמרתי לה שזו טעות – בכתיב מנוקד לא צריך לרשום את היו"ד.
"אוי," היא אמרה, "אתה מזכיר לי עכשיו מה עשו לי בכיתה ו'. איזה פחד אלוהים: עשו לנו מבדק, נתנו לנו לכתוב מילים ולא ידעתי איך לכתוב. בלבלו לי את הכול: אמרו לי לכתוב 'קופסה', 'דוגמה', 'תקווה' ולא ידעתי – 'קופסה' זה עם אל"ף או עם ה"א בסוף? ו'תקווה' זה עם וי"ו אחת או שתיים? לא ידעתי, זה היה כזה פחד."
שאלתי אותה אם היא הייתה אמורה לקבל על זה ציון והיא אמרה שלא, כי זה היה "רק מבדק". היא נבהלה, אף על פי שלא הייתה למבדק הזה השפעה ישירה עליה. הדבר המבהיל הוא חוסר הביטחון כשמעמתים אותך בכלל עם השאלה הזאת. אני לא אוהב את חוסר הביטחון הזה, את עצם קיומו – זה גורם לאנשים לחשוב על דברים שהם לא אמורים לחשוב עליהם. אנשים רוצים לכתוב – רשימת מכולת, מכתב אהבה, שיעורי בית, רומן למגירה. ורוב הזמן כשישראלים כותבים הם עושים את זה בצורה ספונטנית, אבל לפעמים בכל זאת מתעוררת מחשבה, באופן מודע יותר או פחות – "אני כותב נכון?" ואז בא מבדק כזה שמערער את הביטחון סופית.
אחד הדברים העיקריים שאני מבין יותר ויותר משנות לימודי הבלשנות והלשון שלי הוא שאנשים לא אוהבים שמישהו מתעסק להם עם צורת המחשבה שלהם על לשון. כולם – מכל הגילאים, מכל המקצועות, מכל הלשונות. הבנתי את זה במחשבה עצמית וניסיון, לא בשיעורים. חוסר הביטחון הזה הוא הדבר שהייתי שמח אם היה מצטמצם כמה שיותר – על ידי זה שהכתב שלנו היה נוח, תקני ואחיד יותר. לכתיבה הספונטנית יש יתרון לבלשנים – יותר מעניין לחקור אותה. אבל חוץ מזה יש בה רק חסרונות.
מעניין, בכל זאת, מה היה המבדק הזה והאם מישהו עשה משהו עם התוצאות שלו.
אם הייתי מבין משהו במשפטים, כנראה הייתי נהנה הרבה יותר מהבלוג המפורסם של יהונתן קלינגר. רוב הרשומות שלו עוסקות במשפט ואף על פי שאני מחבב את סגנון הכתיבה שלו, קשה לי לקרוא את זה ורוב הזמן אני מרים ידיים אחרי חצי פסקה. לפעמים אני תוהה אם זה קורא גם לקוראי הבלוג שלי כשהם רואים שכתבתי עוד רשומה על לשון.
קלינגר, "לא למדנו מאוסטרליה":
לו הצעת החוק של ח"כ דני דנון להקים רשות לאומית לאינטרנט תתקבל, ספק אם תהיה תעשיית היי-טק בישראל, וספק אם ניתן יהיה לנהל חיים דמוקרטיים. על פי ההצעה, שלמרות שאינה כופה סינון אתרים על כל האזרחים, היא עדיין חמורה מהצעת חוק הצנזורה של ח"כ אמנון כהן, לא רק שתהיה רשימה שחורה של אתרים שאסור לגלוש אליהם, אלא שרשימה זו תהיה חסויה.
מה בסדר ומה לא בסדר?
בשבוע שעבר זיהיתם די מהר את המבנה הבעייתי "בשכונה בה מתגוררים מפוני חומש". לפי האקדמיה ללשון דרך המלך לפתוח פסוקית היא במילת הזיקה "ש-", אז זה צריך להפוך ל"שכונה שבה מתגוררים מפוני חומש". כשהאקדמיה אומרת על משהו שהוא "דרך המלך", זה אומר שהיא מודעת היטב לכך שיש דרך אחרת והיא גם נפוצה מאוד, אבל בדרך כלל נמנעת מהדגמת הדרך הרעה. ואפרת כתבה: "אני יודעת שכך קבעה האקדמיה, אבל זו קביעה מטופשת ומכוערת וכל מי שאינו מקבל עליו כלל זה עושה מצווה."
כשחושבים על זה, מבחינה דקדוקית המבנה הזה קצת מוזר – אין פה סימן מובהק לכך שמתחילה פסוקית, אבל ברור לכולנו שזאת הכוונה. זה נפוץ מאוד בכתיבה עיתונאית ואולי גם בכתיבה משפטית (של עורכי דין, אבל כנראה לא של שופטים). בכלל, זה נפוץ בכתיבה. וגם בטקסטים מוקלטים – לא לחינם האקדמיה מדגימה את המלצתה להשתמש ב"ש-" על ידי המשפט "המספר שאליו הגעת איננו מחובר". וטקסט מוקלט, בייחוד אם הוא לא ספונטני, אלא מתוכנן ומיועד להשמעה לציבור, הוא סוג של טקסט כתוב. אבל האם זה נפוץ בשפה שאינה כתובה, כלומר בשיחה ממש?
קשה לי לדמיין מישהו אומר "הירקן אצלו אני קונה אספרגוס", "הבצפר בו למדתי" וכו'. תקנו אותי אם אני טועה. עד שלמדתי באוניברסיטה שהשמטת ה"ש-" זה רע, הייתה לי תחושה שזה מאפיין של שפה רשמית וטובה יותר ויש עוד אנשים שסיפרו לי שהם חשבו כך. חלק מהם לשונאים. כנראה יש לאנשים תחושה שטקסט כתוב טוב ויוקרתי יותר מטקסט מדובר, אז הם מנסים לחקות את זה בצורה טובה יותר או פחות בכתיבה שלהם, אבל במקרה הזה לא בהכרח בדיבור. אבל אולי אני טועה ויש אנשים שאומרים בשיחה ספונטנית "הגדוד בו שירתּי"?
וחוץ מזה, שלום חנוך שר: "בַּמָּקוֹם בּוֹ אֲנִי גָּר הֵלִיקוֹפְּטֵר עוֹבֵר זֶה סִימָן לְמַשֶּׁהוּ רַע." ואתם מכירים את החוק שלי: מה שמותר בשירה, מותר. מישהו יתווכח ויאמר ששלום חנוך זו לא שירה?
אה, ו"הבעיה הכללית" שרמזתי אליה בשבוע שעבר היא שזאב אלקין נבחר לכנסת ב-2006 מטעם מפלגת קדימה, שמצע הבחירות שלה היה "אריק שרון, התנתקות, לה לה לה לה לה" ועכשיו אלקין סועד עם המפונים ואומר שההתנתקות הייתה רעה. גם על זה שלום חנוך כתב כמה שירים.
מעריב: משרד החינוך: תלמידים רבים מתקשים בעברית. נו, מה עוד חדש.
בְּבָתֵּי סֵפֶר בָּאָרֶץ לֹא מְלַמְּדִים לִקְרֹא וְלִכְתֹּב. בִּכְלָל. בְּסִפְרֵי לִמּוּד הַקְּרִיאָה לְכִתָּה א' יֵשׁ שְׁגִיאוֹת כְּתִיב וּמִשָׁם זֶה הוֹלֵךְ וּמִדַּרְדֵּר. הוֹרֶה שֶׁסּוֹמֵךְ עַל זֶה שֶׁבֵּית הַסֵּפֶר יְלַמֵּד אֶת הַיֶּלֶד לִקְרֹא, יְקַבֵּל יֶלֶד אָנָאלְפַבֵּית. יֵשׁ סִכּוּי שֶׁהַיֶּלֶד לֹא יִהְיֶה אָנָאלְפַבֵּית אִם הָהוֹרֶה יְלַמֵּד אוֹתוֹ בַּבַּיִת אוֹ אִם בְּמִקְרֶה יִזְדַּמֵּן לוֹ מוֹרֶה צַדִּיק שֶׁעוֹשׂה הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהַדָּרוּשׁ.
וְחוּץ מִזֶּה, הָאָלֶפְבֵּית שֶׁלָּנוּ מֵעוֹלָם לֹא הָיָה מְיֹעָד לְשׁמּוּשׁ שֶׁל הַיּוֹם. מָה שֶׁהָיָה טוֹב לִכְתִיבַת הַתָּנָ"ךְ וְהַתַּלְמוּד – חִבּוּרִים דֵּי קְצָרִים שֶׁרֹב הַאֲנָשִׁים מִמֵּילָא לָמְדוּ בּעַל פֶּה – לֹא טוֹב לַכַּמּוּת הַעֲצוּמָה שֶׁל טֶקְסְטִים מְגֻוָּנִים שֶׁאֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים וְקוֹרְאִים הַיּוֹם. אֵין בְּרֵרָה, אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהַתְחִיל לְנַקֵּד אֶת כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים. אִם אַתֶּם חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי מְשֻׁגָּע, חַכּוּ כַּמָּה שָׁנִים.
— "מדהים אותי שאני יכולה לשבת בקורסים מתקדמים במדעי המחשב וזה נשמע לי כמו מדעי הרוח."
