היסטורית

לפני שמונה עשרה שנים עליתי לישראל.

יש לי כל מיני זיכרונות מהיום ההוא. רובם די חדים, אבל החד ביותר הוא הרגע שבו חופי תל אביב נראו בחלונות המטוס.

כל הנוסעים בטיסה היו עולים. וכולם התחילו לצעוק בשמחה, למחוא כפיים ולברך אחד את השני. מישהו אמר בקול רם: "מזל טוב לכולכם לרגל בואכם לארץ החדשה!" ומיד ענו לו: "לא סתם ארץ חדשה, המולדת ההיסטורית!"

"מולדת היסטורית" היה ביטוי נפוץ בפרסומים ברוסית שקשורים לעלייה.

זו הייתה טיסה של החברה ההונגרית, כי מסיבות דיפלומטיות עוד לא היו טיסות ישירות ממוסקבה לתל אביב. מעניין אם הדיילות ידעו על מה המהומה. היו נחמדות מאוד, דרך אגב, הדיילות – לא עשו שום בעיות עם זה שטסנו עם כלבה וגם הביאו לה מים. (מעניין גם – האם הטיסה חזרה ריקה או שמצאו איך למלא אותה בכיוון השני? טוב, אני סוטה.)

השמחה במטוס הייתה אמתית מאוד. שלא יספרו לכם שיהודים הגיעו מרוסיה בשנות התשעים רק כדי לשפר את המצב הכלכלי של עצמם. נהפוך הוא: הקליטה הייתה לא קלה לרבים, ומאידך אני רואה מדי פעם פרסומים בכל מיני מקומות לא יותר מדי מוטים שלפיהם העלייה ההמונית מברית המועצות הייתה הגורם העיקרי לצמיחה הכלכלית של ישראל בשנות התשעים. אבא ואני ראינו בזה קשר היסטורי, ועם השנים הוא רק התחזק. אימא כנראה התלהבה מזה פחות. אני זוכר שהיא בכתה בטיסה כי שתי הבנות שלה נשארו במוסקבה והיא אפילו לא זכתה להיות בחתונות שלהן. מאז כולנו ביקרנו אחד את השני הרבה פעמים. ולחתונה שלי הן הגיעו. והיום אימא בהחלט אוהבת את ישראל.

כשנחתנו, לקחו את אבא לאיזה חדר צדדי לכמה סידורים (מעניין מה זה היה) ואני המתנתי בחוץ. היה שם עיתון רוסי ובו כתבה: "חיפה יכולה להפוך ליפה". היו שם תיאורים של כל מיני פרויקטים שאריה גוראל תכנן לעשות בשכונות שאת שמן לא הכרתי אז.

לא היה לנו ממש מושג לאן אנחנו הולכים משדה התעופה. כשאנשים נוסעים לחו"ל לכמה ימים, הם יודעים היטב לפחות לאילו ערים הם מתכוונים לנסוע, ובדרך כלל גם באילו מלונות יישנו. אנחנו באנו לכאן לכל החיים ולא ידענו איפה נהיה בלילה הראשון וגם לא באיזו עיר אנחנו מתכוונים לגור. היה לנו טלפון של קרובים רחוקים שלא הכרנו אותם בכלל. הם גרו בירושלים, ברמות. לא זוכר באיזה רחוב. התקשרנו אליהם משדה התעופה והם אמרו שאנחנו יכולים לבוא. כשהמתנּו למונית בחוץ, באה אלינו בריצה בחורה מהסוכנות ואמרה שהם התקשרו אליה ואמרו שלא יכולים לקבל אותנו. שאלנו אותה לאן אנחנו יכולים לנסוע. היא סידרה לנו מלון לכמה לילות בחיפה. וכך נקשרו החיים שלי לחיפה לכמה שנים טובות. עם כל כמה שאני אוהב אותה, לא ראיתי לצערי שהיא נהייתה הרבה יותר יפה מאיך שהייתה בתשנ"א.

עוד זיכרון חד מאוד זה נורות החשמל שראיתי על האספלט כשהמונית לחיפה התחילה לנסוע. "מגניב," חשבתי, "לא רק צובעים את הכביש פה, אלא גם מדליקים נורות בלילה מלמטה ולא רק מלמעלה. באמת מדינה מתקדמת." לא היו שם, כמובן, שום נורות חשמל, אלא סתם מחזירי אור. אבל דווקא בזה כנראה היינו די מתקדמים – גם היום לא בכל מקום בעולם יש כאלה.

עם האנשים ההם מירושלים לא דיברנו יותר, אבל רצה הגורל והיום אני גר במרחק דקות מרמות.

כשחגגתי עשור לעלייה שלי, הרבה אנשים הרימו גבה. אמרו לי שהם לא מכירים עוד אנשים שחוגגים את התאריך הזה, או בכלל זוכרים אותו. פוסט ציונות, שתדעו, זה לא שמאלנות חתרנית, אלא דברים קטנים ותמימים כגון זה: מישהי אמרה לי אז שהיא לא בטוחה אם היא אמורה לומר לי "מזל טוב".

בהחלט כן. אני זוכר וחוגג ולא מתלונן על כלום.

תגים: Malev, הונגריה, חיפה, פוסט ציונות