היום בידיעות אחרונות: “זה לא המצב רוח למצדה.”
כך חולפת התהילת עולם של הכלל לפיו ה’ הידיעה באה במילה האחרונה בסמיכות. זו לא שיחת טלפון ברכבת, לא אתר ביטוח לאומי, ולא מוסף נוער – זה נחום ברנע, אחד מבכירי העיתונאים בשפה העברית.
ואולי זה כבר נכתב על ידי עיתונאים בכירים ואני לא ראיתי.
כמה דברים פעוטים לכאורה שכדאי לשים לב אליהם: לא כתוב “המצברוח”. זה לא כתוב עם שום מקף (”המצב־רוח”). אין לפני הצירוף הזה את מילת היחס “את”, שאפשר לומר עליה בזהירות שהיא מתנה איזה שהוא יידוע אחריה. למשל – ב”הרס לי את המצב רוח” ה”את” יכול לגרום לכותב לרצות נורא לכתוב את הה”א, אבל זה לא המצב פה. מה שכן, “מצברוח” זו כנראה סמיכות כה נפוצה, שגם השיר הידוע עם השורה “מצב הרוח ישתפר מחר” לא יגרום לאנשים לדבר על פי הכללים. (המם, מזמן לא שמעתי אותו.)
בקיצור, אם לנחום ברנע מותר, לכולם מותר.
תגים: ידיעות אחרונות, נחום ברנע
2009-03-17 בשעה 17:48 |
מדובר בהתפתחות טבעית של השפה. בשפה המדוברת, הצבת ה”א היידוע לפני צרוף הסמיכות נעשית נפוצה יותר ויותר, אף על-פי שבשפה הכתובה זה עדיין נחשב בלתי-תקני. בעוד עשרים שלושים שנה גם יכתבו ככה. זו דרכו של עולם.
צריך להבחין בין שני סוגים של סמיכות: מצב-רוח, בית-ספר וכד’ נתפסים כמילים לכל דבר (”מצברוח”, “בצפר”) ולכן שם ממש לא מפתיע לראות את היידוע לפני הצירוף. אגב, גם “מוצא-חן” כבר נתפס כמילה אחת, וכבר נשמעה הנטייה “מוצא-חנת” (היא מוצא-חנת בעיניי).
יש סמיכויות שעדיין נתפסות כצירופי מילים, אבל גם בהן היידוע נוטה לנדוד מהסומך לראש הצירוף. נראה שה”א היידוע נתפסת כ”קליטיק” (clitic) בדומה לאותיות השימוש “ל-”, “ב-”, ולכן מתאים יותר לשים אותה בראש הצירוף ולא בין המילים שמרכיבות אותו.