חיפה

מלכת הביצה הקפואה כותבת השוואה בין חיפה וירושלים:

טוב, תכלס, בוא נודה בזה, חיפאים הם חברה שמושתתת על קניונים. [...] למול קניון חיפה, קסטרא, גראנד קניון, מרכז חורב, מרכז הכרמל, הסיטי סנטר, לב המפרץ/סינמה מול, קיריון ושאר הקניונים בפריפריות שאני לא זוכרת כרגע, בירושלים יש רק קניון אחד שראוי להזכירו והוא קניון מלחה. עבורי, להגיע לקניון בתחבורה ציבורית, זה מסע של שעה. אני פשוט מוותרת וחיה עם החסך. [...] זהו הרגע בו הירושלמי ירים את ראשו ויגיד “לנו יש את מרכז העיר” והוא צודק. מרכז העיר הוא מושג שלחלוטין אין בחיפה וכל ניסיון להשוות בין מרכז העיר בירושלים לשדרות מוריה בחיפה מעליב את י-ם.

הגזימה קצת. לקסטרא יש גג יפה ששווה לבקר בו פעם בחיים והקולנוע החדש בלב המפרץ על הכיפאק, אבל חוץ מזה הקניונים בחיפה הם לא בילוי ולא תרבות, אלא נחיצות עגומה. בפרט ה"גראנד" הוא פשע סביבתי וציבורי גדול במיוחד. כשאני בחיפה, אני מעדיף את ציר חורב-מוריה-הנשיא בהרבה על פני הקניונים. הוא פחות מגניב ממרכז העיר הירושלמי, אבל חי הרבה יותר בערב שבת. לא כל כך מפריע לי אישית שמרכז העיר של ירושלים מת בזמן הזה, אבל זה מפדח אותי קצת כשבאים אליי אורחים.

ועוד היא מוסיפה:

וכן, הפוסט גם מתאים לרוב תושבי ה”פריפריות” של חיפה שקוראים לעצמם חיפאיים עד ששואלים אותם מאיזו שכונה הם, אהם אהם.

אני מספר לאנשים שגרתי עשר שנים בחיפה. בשכונת, אהה, נשר. נו, רמות יצחק. כי אף אחד לא יודע איפה זה נשר חוץ מכמה חנונים ששכרו דירה בגבעת עמוס כשלמדו בטכניון. אז פה היא קלעה בול.

חזיונות

סיפרתי למישהי, לא ממש דתייה, אבל מתעניינת מאוד בחלקים המיסטיים במסורת ישראל ובנושאי עידן חדש למיניהם, שאני לומד את הארמית המקראית – כלומר, בעיקר הארמית של ספר דניאל.

נדלקו לה העיניים. "אז אתה יכול לספר לי על החזיונות שלו?"

לא יכולתי לספר לה על החזיונות שלו. רק עשיתי קורס מבוא לארמית מקראית. קראנו במלואם את ארבעת הקטעים הארמיים העיקריים בתנ"ך, למדנו את כל הדקדוק ונגענו גם בקשרים לשפות שמיות אחרות. זה הרבה יותר ממה שיודע ישראלי ממוצע על ארמית. להערכתי – המאוד לא מלומדת – זה גם יותר ממה שיודע הישראלי הדתי הממוצע. לא עשיתי שום סקר מדעי, אבל מאז שאני לומד עברית ומנסה לקרוא תנ"ך ותפילות, אני מנסה לשאול ישראלים – חילונים ודתיים וגם רבנים מכל הזרמים – שאלות לשוניות שמטרידות אותי, וכמעט אף אחד לא יודע לענות לי עליהן.

אז אני אולי יודע יותר מהממוצע, אבל זה עדיין מעט מאוד. איך אני יכול לדבר על המשמעויות של חזיונות דניאל אם רק עשיתי קורס בסיסי על הלשון של ספר דניאל? הרי לא קראתי כתבי יד של ספר דניאל, אלא רק את הדפוסים החדשים, שאולי יש בהם שינויים מהמקור. לא קראתי את הכמות העצומה של המאמרים שנכתבו על ידי חוקרים דתיים וחילוניים על ספר דניאל, בעיותיו ומשמעויותיו. לא למדתי כלום על ההיסטוריה של בבל. לא למדתי כלום על הנושא השנוי במחלוקת של מקור ספר דניאל – מי ומתי כתב אותו ועד כמה אפשר להתייחס למה שכתוב בו ברצינות (מילא חזיונות ונסים, אבל גם האירועים המציאותיים יותר שמתוארים בו לא כל כך מסתדרים עם היסטוריה כפי שהיא ידועה ממקורות אחרים). ואם נחזור ללשון, יש בו מילים סתומות שהמילונים הטובים ביותר לא יודעים לפרש והמתרגמים לשפות השונות – גם לעברית – נאלצים לנחש את פירושן כדי ליצור אשליה שלמשפטים יש התחלה, אמצע וסוף.

ומנגד, יש אנשים מכל מיני דתות, שלא למדו אפילו את הלשון של ספר דניאל, אבל זה לא מפריע להם לפרש אותו, ללמד אותו למי שמוכן לשמוע, ולהשתמש בחזיונות המוזרים שבו כדי לשכנע אנשים לשנות את אורח חייהם – להתחיל לשים כיסוי ראש או לחלופין להאמין בכך שישו הוא המשיח. עושים את זה יהודים משיחיים וזרמים נוצריים אחרים וכמובן גם אמנון יצחקים למיניהם.

איך הם לא מתביישים.

---

במבחן בארמית מקראית קיבלתי 95.

פעמיים כי טוב – שלומי

יום שלישי, פעמיים כי טוב! היום אנחנו מחפשים שגיאות בסוג אחר של כתב: שיר מוקלט.

שלומי שבן, שהוציא את אלבום העשור שעבר, מוציא אלבום חדש. זהו אלבום של גרסאות כיסוי וזה בדרך כלל מבשר רעות, אבל במקרה של שבן אפשר לצפות שהוא יבחר שירים מעניינים, יכבד אותם ויעשה משהו יפה עם הפסנתר, וזה מה שהוא אכן עושה לשיר "החיים שלי טובים" של רנדי ניומן. את השיר אפשר לשמוע באתר של ידיעות – שלומי שבן, החיים שלי טובים.

אני קיבלתי את הרושם ששבן יחסית זהיר בלשון, אז גם אני אשאל בזהירות. שמעו נא את השיר ונסו לראות איפה ההגייה שלו חורגת מההגייה התקנית. אני לא אומר שזו טעות. החריגה שקפצה יותר מכולן לאוזניים שלי נמצאת (רמז, רמז) בשורה שהיא דיבור ישיר, ויש סיכוי טוב שמדובר בתיקון יתר מכוון. לא נראה לי שתתקשו לזהות אותה, ואם תמצאו עוד, יהיה מעניין מאוד. לדרך.

---

בשבוע שעבר כתבתם הרבה דברים מעניינים, אבל לאף אחד לא היה שום דבר לומר על "לו הצעת החוק תתקבל". הדרך הנפוצה לכתוב את זה היא "אם הצעת החוק תתקבל". השימוש ב"לוּ" תקין עם כל הזמנים ובדיוק בגלל זה שאלתי "מה בסדר ומה לא בסדר", אבל השאלה היא – האם יש הבדל במשמעות או רק במשלב, כלומר האם קלינגר ניסה לומר משהו שונה, או פשוט ניסה לגרום לזה להישמע ספרותי או רשמי יותר.

לפי סעיף 159 בדקדוק של העברית המקראית של גזניוס, קיים הבדל במשמעות – "אם" מיועד לתנאים קיימים "ולו" מיועד לתנאים בטלים או בלתי אפשריים ולמשאלות, אם כי גם בתנ"ך הבידול במשמעות לא עקבי, משום שהתנאי קיים ובטל בעיני המתבונן. מה אתם חושבים על זה? האם קלינגר ניסה לומר שההצעה עשויה להתקבל או לא?

ולי יש סיפור אישי וטראומתי עם המילה הקרובה מאוד "אִלּוּ". בשנה הראשונה ללימודי בלשנות המרצה הביא דוגמה אם "אִלּוּ" וכנראה אמר ש"אִלּוּ" מתנה זמן עבר. ואני אמרתי ש"אִלּוּ" יכול לבוא גם עם זמן עתיד. והוא הרים גבה ואמר שבעברית שהוא יודע "אִלּוּ" בא רק עם זמן עבר. הוא צדק, כמובן, ואני התפדחתי. קורה.

ולא, אני ממש לא מתכוון לנטפק את קלינגר. אני מנטפק??

פענוח

פיענוח, פענוח, תלמדו, блядь, לכתוב

דמוקרטיה

לבקשת הקורא דורי, אני כותב מה זה דמוקרטיה. דמוקרטיה היא מילה יוונית שפירושה "כוח העם". היא משמשת לתיאור צורת ניהול של מקום כלשהו, שבו באופן זה או אחר לעם יש כוח שלטוני. אם לעם יש כוח, אז ראש הממשלה, המחוקקים, השוטרים, החיילים, השופטים, השרים והפקידים הם המשרתים של העם. ככל שהכוח של מישהו מהם גדול מהכוח של העם, כך אותו המקום פחות דמוקרטי.

תחשבו למשל על ראש הממשלה שלנו. הוא העובד שלנו, הוא המשרת שלנו. אנחנו – או לפחות חלק מאתנו – מינינו אותו. האם אנחנו יכולים גם לפטר אותו? זה הרבה יותר קשה.

אני לא חושב שלזה מתכוונים המנהיגים שלנו כשהם מדברים על דמוקרטיה.

אנטר

מיקרוסופט מפרסמת את חלונות 7 ומציעה הקבלות בין דברים ישנים לבין דברים חדשים ומשופרים, למשל כרטיס חניה ↵ איזי פארק. קרל לואיס ↵ אוסיין בולט. וגם אנציקלופדיה ↵ ויקיפדיה. לא הבנתי למה הם מציירים שם כזה סימן של אנטר, אבל ניחא. זיו מזרחי כותב על הפרסומות של מיקרוסופט:

הדימוי של מיקרוסופט, במידה רבה של צדק, הוא של ענק מונופוליסטי דורסני. תמוה בעיניי שחברה כזו מגייסת לטובת הקמפיין שלה, במידה לא מבוטלת של ציניות, מותג כמו ויקיפדיה שמבטא ערכים שונים לחלוטין – חינם, חופש ושיתופיות. [...] בקיצור, בעולם האמיתי, שלא כמו במודעה, מיקרוסופט ו-windows 7 הם יותר האנציקלופדיה משהם הויקיפדיה.

יש לי על כך ביקורת ידידותית. זה לא שזה לא נכון לגמרי, אבל זה לא נכון בשטח. מזרחי הוא בלוגר והוא עובד בתקשורת, אז הוא מבין באינטרנט יותר מהממוצע ומבין קצת את העקרונות של ויקיפדיה. (רק קצת, כי הוא מזכיר בהקשר של ויקיפדיה את המילה "חינם".) לרוב האנשים, לעומת זאת, אין שמץ של מושג מה זה ויקיפדיה. הרבה מהם לא נכנסים לעמוד הראשי של ויקיפדיה כדי לחפש דברים ולא יודעים שהדבר הזה שגוגל מוצא להם נקרא ויקיפדיה. והם בוודאי לא יודעים איך ויקיפדיה נכתבת.

כך שמיקרוסופט לא עשו דבר עד כדי כך טיפשי – יש הרבה יותר אנשים שמתים להיפטר מהאנציקלופדיה העברית שצוברת אצלם אבק על המדף ומבחינתם ויקיפדיה עדיפה – שוב, בהנחה שהם יודעים שהיא קיימת.

ואת ההקבלה הזאת אפשר להרחיב עוד יותר. באותה צורה בדיוק מנהיגי מפלגות גדולות בישראל, ארצות הברית, רוסיה, צרפת וארצות אחרות מדברים על דמוקרטיה. זו ססמה שאיכשהו נשמעת יפה לרוב האנשים, אבל כשם שהם לא מבינים מה זה ויקיפדיה, הם לא מבינים מה זה דמוקרטיה.

הכרח

קיימת בעברית המילה הֶכְרֵחַ, לעתים קרובות בצירוף ב- וגם בלעדיו. הניקוד הנכון שלה הוא בצירי, אבל בדיבור יומיומי הרבה אנשים, וגם אני, הוגים את אותה הֶכְרָח – בקמץ. עד כדי כך זה נפוץ ש"מילון ההווה" מציין בסוגריים "לא: הֶכְרָח".

ומצד שני, יש בגוגל מעל 4,700 מופעים למילה "בהכרך".

מה לדעתכם גרוע יותר – להגות "בְּהֶכְרָח" או לכתוב "בהכרך"? איך אתם הוגים את המילה הזאת?

מבדק

דיברתי עם מישהי, בת שלושים וקצת, לא לשונאית, על הניקוד. ראינו בספר ילדים את המילה עִיגּוּל ואמרתי לה שזו טעות – בכתיב מנוקד לא צריך לרשום את היו"ד.

"אוי," היא אמרה, "אתה מזכיר לי עכשיו מה עשו לי בכיתה ו'. איזה פחד אלוהים: עשו לנו מבדק, נתנו לנו לכתוב מילים ולא ידעתי איך לכתוב. בלבלו לי את הכול: אמרו לי לכתוב 'קופסה', 'דוגמה', 'תקווה' ולא ידעתי – 'קופסה' זה עם אל"ף או עם ה"א בסוף? ו'תקווה' זה עם וי"ו אחת או שתיים? לא ידעתי, זה היה כזה פחד."

שאלתי אותה אם היא הייתה אמורה לקבל על זה ציון והיא אמרה שלא, כי זה היה "רק מבדק". היא נבהלה, אף על פי שלא הייתה למבדק הזה השפעה ישירה עליה. הדבר המבהיל הוא חוסר הביטחון כשמעמתים אותך בכלל עם השאלה הזאת. אני לא אוהב את חוסר הביטחון הזה, את עצם קיומו – זה גורם לאנשים לחשוב על דברים שהם לא אמורים לחשוב עליהם. אנשים רוצים לכתוב – רשימת מכולת, מכתב אהבה, שיעורי בית, רומן למגירה. ורוב הזמן כשישראלים כותבים הם עושים את זה בצורה ספונטנית, אבל לפעמים בכל זאת מתעוררת מחשבה, באופן מודע יותר או פחות – "אני כותב נכון?" ואז בא מבדק כזה שמערער את הביטחון סופית.

אחד הדברים העיקריים שאני מבין יותר ויותר משנות לימודי הבלשנות והלשון שלי הוא שאנשים לא אוהבים שמישהו מתעסק להם עם צורת המחשבה שלהם על לשון. כולם – מכל הגילאים, מכל המקצועות, מכל הלשונות. הבנתי את זה במחשבה עצמית וניסיון, לא בשיעורים. חוסר הביטחון הזה הוא הדבר שהייתי שמח אם היה מצטמצם כמה שיותר – על ידי זה שהכתב שלנו היה נוח, תקני ואחיד יותר. לכתיבה הספונטנית יש יתרון לבלשנים – יותר מעניין לחקור אותה. אבל חוץ מזה יש בה רק חסרונות.

מעניין, בכל זאת, מה היה המבדק הזה והאם מישהו עשה משהו עם התוצאות שלו.

פעמיים כי טוב – קלינגר, אלקין וחנוך

אם הייתי מבין משהו במשפטים, כנראה הייתי נהנה הרבה יותר מהבלוג המפורסם של יהונתן קלינגר. רוב הרשומות שלו עוסקות במשפט ואף על פי שאני מחבב את סגנון הכתיבה שלו, קשה לי לקרוא את זה ורוב הזמן אני מרים ידיים אחרי חצי פסקה. לפעמים אני תוהה אם זה קורא גם לקוראי הבלוג שלי כשהם רואים שכתבתי עוד רשומה על לשון.

קלינגר, "לא למדנו מאוסטרליה":

לו הצעת החוק של ח"כ דני דנון להקים רשות לאומית לאינטרנט תתקבל, ספק אם תהיה תעשיית היי-טק בישראל, וספק אם ניתן יהיה לנהל חיים דמוקרטיים. על פי ההצעה, שלמרות שאינה כופה סינון אתרים על כל האזרחים, היא עדיין חמורה מהצעת חוק הצנזורה של ח"כ אמנון כהן, לא רק שתהיה רשימה שחורה של אתרים שאסור לגלוש אליהם, אלא שרשימה זו תהיה חסויה.

מה בסדר ומה לא בסדר?

---

בשבוע שעבר זיהיתם די מהר את המבנה הבעייתי "בשכונה בה מתגוררים מפוני חומש". לפי האקדמיה ללשון דרך המלך לפתוח פסוקית היא במילת הזיקה "ש-", אז זה צריך להפוך ל"שכונה שבה מתגוררים מפוני חומש". כשהאקדמיה אומרת על משהו שהוא "דרך המלך", זה אומר שהיא מודעת היטב לכך שיש דרך אחרת והיא גם נפוצה מאוד, אבל בדרך כלל נמנעת מהדגמת הדרך הרעה. ואפרת כתבה: "אני יודעת שכך קבעה האקדמיה, אבל זו קביעה מטופשת ומכוערת וכל מי שאינו מקבל עליו כלל זה עושה מצווה."

כשחושבים על זה, מבחינה דקדוקית המבנה הזה קצת מוזר – אין פה סימן מובהק לכך שמתחילה פסוקית, אבל ברור לכולנו שזאת הכוונה. זה נפוץ מאוד בכתיבה עיתונאית ואולי גם בכתיבה משפטית (של עורכי דין, אבל כנראה לא של שופטים). בכלל, זה נפוץ בכתיבה. וגם בטקסטים מוקלטים – לא לחינם האקדמיה מדגימה את המלצתה להשתמש ב"ש-" על ידי המשפט "המספר שאליו הגעת איננו מחובר". וטקסט מוקלט, בייחוד אם הוא לא ספונטני, אלא מתוכנן ומיועד להשמעה לציבור, הוא סוג של טקסט כתוב. אבל האם זה נפוץ בשפה שאינה כתובה, כלומר בשיחה ממש?

קשה לי לדמיין מישהו אומר "הירקן אצלו אני קונה אספרגוס", "הבצפר בו למדתי" וכו'. תקנו אותי אם אני טועה. עד שלמדתי באוניברסיטה שהשמטת ה"ש-" זה רע, הייתה לי תחושה שזה מאפיין של שפה רשמית וטובה יותר ויש עוד אנשים שסיפרו לי שהם חשבו כך. חלק מהם לשונאים. כנראה יש לאנשים תחושה שטקסט כתוב טוב ויוקרתי יותר מטקסט מדובר, אז הם מנסים לחקות את זה בצורה טובה יותר או פחות בכתיבה שלהם, אבל במקרה הזה לא בהכרח בדיבור. אבל אולי אני טועה ויש אנשים שאומרים בשיחה ספונטנית "הגדוד בו שירתּי"?

וחוץ מזה, שלום חנוך שר: "בַּמָּקוֹם בּוֹ אֲנִי גָּר הֵלִיקוֹפְּטֵר עוֹבֵר זֶה סִימָן לְמַשֶּׁהוּ רַע." ואתם מכירים את החוק שלי: מה שמותר בשירה, מותר. מישהו יתווכח ויאמר ששלום חנוך זו לא שירה?

אה, ו"הבעיה הכללית" שרמזתי אליה בשבוע שעבר היא שזאב אלקין נבחר לכנסת ב-2006 מטעם מפלגת קדימה, שמצע הבחירות שלה היה "אריק שרון, התנתקות, לה לה לה לה לה" ועכשיו אלקין סועד עם המפונים ואומר שההתנתקות הייתה רעה. גם על זה שלום חנוך כתב כמה שירים.

מתקשים

מעריב: משרד החינוך: תלמידים רבים מתקשים בעברית. נו, מה עוד חדש.

בְּבָתֵּי סֵפֶר בָּאָרֶץ לֹא מְלַמְּדִים לִקְרֹא וְלִכְתֹּב. בִּכְלָל. בְּסִפְרֵי לִמּוּד הַקְּרִיאָה לְכִתָּה א' יֵשׁ שְׁגִיאוֹת כְּתִיב וּמִשָׁם זֶה הוֹלֵךְ וּמִדַּרְדֵּר. הוֹרֶה שֶׁסּוֹמֵךְ עַל זֶה שֶׁבֵּית הַסֵּפֶר יְלַמֵּד אֶת הַיֶּלֶד לִקְרֹא, יְקַבֵּל יֶלֶד אָנָאלְפַבֵּית. יֵשׁ סִכּוּי שֶׁהַיֶּלֶד לֹא יִהְיֶה אָנָאלְפַבֵּית אִם הָהוֹרֶה יְלַמֵּד אוֹתוֹ בַּבַּיִת אוֹ אִם בְּמִקְרֶה יִזְדַּמֵּן לוֹ מוֹרֶה צַדִּיק שֶׁעוֹשׂה הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהַדָּרוּשׁ.

וְחוּץ מִזֶּה, הָאָלֶפְבֵּית שֶׁלָּנוּ מֵעוֹלָם לֹא הָיָה מְיֹעָד לְשׁמּוּשׁ שֶׁל הַיּוֹם. מָה שֶׁהָיָה טוֹב לִכְתִיבַת הַתָּנָ"ךְ וְהַתַּלְמוּד – חִבּוּרִים דֵּי קְצָרִים שֶׁרֹב הַאֲנָשִׁים מִמֵּילָא לָמְדוּ בּעַל פֶּה – לֹא טוֹב לַכַּמּוּת הַעֲצוּמָה שֶׁל טֶקְסְטִים מְגֻוָּנִים שֶׁאֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים וְקוֹרְאִים הַיּוֹם. אֵין בְּרֵרָה, אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהַתְחִיל לְנַקֵּד אֶת כָּל מָה שֶׁאֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים. אִם אַתֶּם חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי מְשֻׁגָּע, חַכּוּ כַּמָּה שָׁנִים.

נימוקים – מתקדמים

— "מדהים אותי שאני יכולה לשבת בקורסים מתקדמים במדעי המחשב וזה נשמע לי כמו מדעי הרוח."

לשון, חלק ב'

בוויקיפדיה העברית יש דף בשם ויקיפדיה:לשון – מדריך סגנון לשוני לכותבים. הוא לא לגמרי מחייב, כי אין לוויקיפדיה עורך ראשי שבודק כל דף ודף, אבל הוא מספק עצות לשוניות שונות בתחום התחביר, הסגנון, בחירת המילים, הכתיב ועוד. שמתי לב שאם מדפיסים אותו, יוצאים 17 עמודים.

אני כתבתי בו הרבה מהחלקים הטכניים יותר של הכתיב. כפי שמקובל בוויקיפדיה, "הייתי נועז" – לא התייעצתי הרבה עם עורכים אחרים, אלא כתבתי את מה שאני יודע והשתדלתי לספק הפניות לספרים שמוכיחים שאני צודק. ואכן, רוב הדברים שכתבתי עדיין כתובים שם ולא נתקלו בהתנגדות.

אני לא מסכים עם כל מילה שכתובה בו. הייתי מעדיף שהוא היה ניסוח של סגנון לוויקיפדיה שמבוסס על ספרי דקדוק וסגנון אחרים שכבר מוסכמים על הציבור. אבל ספרי סגנון דקדוק וסגנון יש מעט. הם לא עקביים בתוך עצמם וסותרים אחד את השני. אנשים מדורות שונים קיבלו במסגרות שונות תמונה שונה של מה טוב ומה לא טוב בלשון – לפעמים זה נכון, אבל מיושן ולפעמים זה שגוי.

לאנשים שונים יש גם טעם שונה בדברים שכדאי לשים לב אליהם בעריכה לשונית. יש מי שחשוב לו התחביר. יש מי שחשוב לו ההיגיון. יש מי שחשוב לו המִשְׁלָב.

לי חשוב הכתיב. נכון, כמובן, שמשפט חסר היגיון יכול לעבור בדיקת איות, אבל תשומת לב לכתיב זה דבר שטוב להתחיל ממנו. ויקיפדיה באופן עקרוני בחרה בכללי הכתיב חסר הניקוד של האקדמיה עם תיקונים מסוימים. טוב שהשאלה בכלל עלתה בשלב די מוקדם של כתיבתה; רוב האתרים הישראליים גדולים בכלל לא אימצו שום כתיב אחיד, אפילו לא כעיקרון. בכך שוויקיפדיה אימצה את הכללים עם תיקונים יש בעיניי בעיה שאין לה פתרון קל. מצד אחד, רוב כותבי ויקיפדיה אינם לשונאים – ומערכת החינוך הישראלית יצרה מצב שבו צריך ללמוד באוניברסיטה כדי להיות מסוגל להבין את כללי הכתיב הבסיסיים ביותר. בגלל זה מתעוררים בוויקיפדיה ויכוחים הזויים למדי, למשל "פתח תקווה או פתח תקוה?"

מצד שני, דווקא משום שאף אחד כמעט לא יודע את כללי הכתיב, הם כמעט לא נבחנו בשטח. וכשדברים לא נבחנים בשטח, לא מתגלות בהם בעיות. בכללי הכתיב חסר הניקוד יש בעיות: מה כל כך טוב בלכתוב "ישבתי אתה במסעדה" במקום "ישבתי איתה במסעדה"? או, יותר גרוע, איך מבטאים את "מכה בעצמה"? אני כותב בכל זאת לפי הכללים, כי אני החלטתי להקפיד על הכללים דווקא, אבל אני יכול להבין את האנשים שזה מפריע להם.

ואז יוצא שאנשים שרובם אינם לשונאים, בטח לא ברמה של מנסחי הכללים מהאקדמיה, נאלצים להמציא כללים משלהם. זה לא טוב באופן עקרוני, אבל זה מה יש.

אבל מה, לאחרונה כמה אנשים שונים ולא קשורים אמרו לי שהדף הזה, "ויקיפדיה:לשון" הוא מדריך הכתיבה והסגנון הטוב ביותר שהם קראו פשוט כי הרבה יותר קל לקרוא אותו מאשר לקרוא את פרסומי האקדמיה. זה משמח מאוד, כמובן. וזה מעורר מחשבה. ספרים קצת יותר ברורים יכולים לשנות הרבה ולגרום לאנשים להבין דברים. אפשר לעשות אותם יותר ברורים על ידי השמטה של מונחים טכניים של משקל, גזרה, ניקוד, סמיכות, הברות סגורות, מלרע, מלעיל, עיצורים ותנועות. בסוף ספר כזה יגיע למבוי סתום ולא יצליח להסביר דברים מסוימים, אבל בדרך הוא יצליח להעביר את רוב החומר שצריך להעביר. וזה במקום ספר מדויק ומלא שלא מעביר כלום.

אז אתם מוזמנים לקרוא את המסמך הזה ולהתייעץ בו לשאלות של כתיבה כללית. משהו לא ברור בו? משהו חסר בו? ספרו לי, בבקשה. ואתם יודעים – זו ויקיפדיה, אז אתם יכולים פשוט לתקן אותו בעצמכם.