יום שלישי, פעמיים כי טוב! היום אנחנו מחפשים את השגיאות בפתיחה לכתבה "איזי ג'ט וסטארבאקס: טיסה זולה, קפה יקר" של מירב קריסטל:
חברת הטיסות המוזלות תציע תה קקאו וקפה של סטארבקס בכל טיסותיה, כולל אלה שימריאו וינחתו בישראל. אבל המשקאות של סטארבקס לא יוגשו בחינם ויעלו יותר מקפה רגיל
זו לא שגיאה מסובכת. היא פשוט חמודה. ולכו תדעו, אולי זו בכלל לא שגיאה.
תמר עילם גינדין הזדעקה על שגיאות הלשון הרבות שנפלו ב"מבדק" (לשון נקייה ל"מבחן") של הבת שלה בלשון ביסודי וביקשה לשתף. אז אני משתף.
בשיעורי בית, במבחנים, בספרי הלימוד ואפילו בגיליונות הציונים של האחיינים שלי יש כמות עצומה של שגיאות לשון מזעזעות ואני לא מדבר רק על ניקוד ועל כללי כתיב חסר ניקוד. הייתי בכיף משתף אותן כאן ואני לא עושה את זה כי אני עסוק מכדי לכלות את זמני על סורקים ועל תכנוֹת סריקה. (אני עסוק בדברים שבדמיוני אמורים לתקן את המצב הזה ובקרוב אספר עליהם.)
אז אין חידוש בעצם זה שהמורים שלנו לא יודעים עברית, אבל אני מודה לתמר על כך שחידשה לי ש"מִכְנָס" היא לא באמת צורת יחיד של מכנסיים. כנראה גדלתי עם יותר מדי ערסים.
יום שלישי, פעמיים כי טוב! היום אנחנו מחפשים את השגיאות בפרסומת של "השף הלבן":
לִחצוּ לְטעִימה
בתכלית, לא באמת צריך לחפש אותן, כי אין שם כמעט שום דבר חוץ מהשגיאות האלו, אבל מעניינת אותי דעתכם: אילו מהן יהיו שימושיות לדיון עתידי ברפורמה בניקוד העברי?
עוד הערה: זו פרסומת למצרכים לעוגות שוקולד והניקוד שם עשוי מהסוכריות הקטנות הצבעוניות האלו שמפזרים על עוגות. יש להן איזה שם? בקיצור, זה די חמוד.
חשבתי להביא פה משהו מהדו"ח המדובר של "אם תרצו" על "הקרן החדשה לישראל", אבל יש שם כמות כה גדולה של שגיאות מכל סוג אפשרי – כתיב, תחביר, היגיון, רצף, עובדתיוּת וכו' – שלא ידעתי ממה להתחיל. ניתן להם ליהנות מהספק: זו טיוטא.
מסע הפרסום של "אם תרצו" נגד הח"כ לשעבר נעמי חזן ו"הקרן החדשה לישראל" מכוער וסר טעם. זה לא מפתיע, כי "אם תרצו" הוא ארגון דמגוגי ומשעמם שמוציא לרעיון הציוני, שאותו הוא מתיימר לייצג, שם רע מאוד. יש לי עוד כמה דברים לא מחמיאים לומר על "אם תרצו", אבל בהזדמנות אחרת. הכותרת של הימים האחרונים היא "הקרן החדשה לישראל", אז נתמקד בה.
במבצע עופרת יצוקה אולי נעשו אי אלו פשעים, התגובה של ממשלת ישראל לדו"ח גולדסטון הייתה היסטרית ובושתית, והקרן החדשה לישראל היא דוגמה לחופש ביטוי שאנחנו יכולים להתגאות בה. הכול נכון.
אבל זה לא משנה את העובדה שהקרן החדשה לישראל היא ארגון טיפה אנטישמי ולא במובן של "לא עלינו לגמר המונדיאל כי השופט אנטישמי", אלא אנטישמי במובן של "לא אוהב יהודים".
לא חכמה גדולה לומר שהעמותות הידועות "בצלם" ו"תעאיוש", הנתמכות בכספי "הקרן החדשה", הן עמותות אנטישמיות. את זה כמעט כולם אומרים, ואני לא שש להצטרף לאמירות האלו, ולו רק כי כמה מידידיי הטובים הם פעילים מרכזיים בהן ואני ממש לא חושב שמישהו מהם אנטישמי. אני גם לא אוהב לחזור על ססמאות של אחרים, אלא רוצה לומר משהו משלי.
אז הנה משהו משלי: הקרן החדשה לישראל מממנת גם עמותה קצת פחות ידועה בשם הִלֵּל, שמסייעת לחרדים שיוצאים בשאלה. יציאה בשאלה זה לא בהכרח דבר שלילי ואולי אפילו חיובי, אבל אני מכיר כמה יוצאים בשאלה ואלה מהם שעברו דרך הלל קיבלו ממנה לא רק סיוע בהשתלבות בעולם החילוני, אלא גם מנה נדיבה של שנאה כלפי כל דבר שיש בו ניחוח של יהדות.
בשלב הזה אפשר להתחכם ולומר שהחרדים בעצמם משניאים את היהדות על כל העולם ועל עצמם, ובמידת־מה זה אפילו נכון, אבל עמותת הלל מוסיפה שמן לא זך למדורה הזאת. מפריע לי שיש מי שחותר לכך שייכחדו מהעולם חרדים ואנשים אחרים שאכפת להם מזה שהם יהודים. הם יכולים לקרוא לזה "טיפוח חברה אזחרית". אני קורא לזה "פגיעה בפלורליזם".
אז זכרו: הקרן החדשה קצת לא אוהבת יהודים ולא רק כשזה קשור להתנחלויות והפצצות ברצועת עזה. זכרו את זה – ותודו לאלוהים שאנחנו עוד מספיק דמוקרטיים כדי לתת לה להתקיים.
– "הלכנו למסעדה עם ג'ז."
– "עם מי?"
האות אל"ף בעברית יכולה להיות עיצור או אם־קריאה. מה זה "עיצור" ו"אם קריאה" כתבתי ברשומה מונחים, חלק א'.
אז אל"ף בעברית יכולה להיות עיצור ואם־קריאה. מבחינת הדקדוק הפוסקני במילה "אוֹמֵר" האל"ף היא עיצור שמנוקד בחולם. יש לעיצור הזה גם שם מדעי: "סותם סדקי" והוא מסומן באלפבית הפונטי בסימן ʔ, כלומר המילה כולה תיכתב באלפבית הפונטי המדעי כך: [ʔomer]. בפועל רוב הישראלים כנראה הוגים [omer], כלומר הם לא ממש אומרים את הסותם הסדקי והאל"ף נכתבת כדי שיהיה איפה לשים את החולם, שכן סימני ניקוד בדרך כלל לא עומדים לבד. אבל כל זה לא אומר בשום אופן שהאל"ף במילה "אוֹמֵר" היא אם־קריאה.
היא אם־קריאה כאשר אין לה שום צליל משלה, אלא היא עצמה נמצאת שם כדי לסמן תנועה. למשל, המילה "ראש" נכתבת כך רק מסיבה מסורתית; היא הייתה יכולה להיכתב גם "רוש". יש מי שחושב שאת שם העיר "ראש־העין" צריך לתעתק לאותיות לטיניות Ro'sh-Ha'ayin או משהו בסגנון, ולא: זה בכל מקרה רק Rosh. האל"ף היא אם־קריאה גם כשהיא נמצאת בסוף מילה כמו "קָרָא". כבר בעברית המקראית כנראה לא הגו את הא' העיצורית, להבדיל מערבית, שבה הוגים "קַרַאַ", כלומר גם אל"ף וגם תנועת a אחריה. אפילו באמצע המילה "קָרָאתִי" היא אם־קריאה, להבדיל מהעי"ן ב"קָרַעְתִּי" – העי"ן היא עיצור תמיד ולא אם־קריאה. (כמובן בעברית החדשה אין בדרך כלל שום הבדל בהגייה בין "קָרָאתִי" לבין "קָרַעְתִּי", וההגדרה של "אם־קריאה" אל מול "עיצור" במקרה הזה נכונה רק לפי הדקדוק המסורתי.)
אבל בעברית חדשה האל"ף כן מבוצעת מדי פעם כעיצור סותם סדקי. יש, למשל, הבדל די ברור בין המילה "מטים" לבין המילה "מתאים". ב"מטים" החיריק בא מיד אחרי הט', וב"מתאים" אחרי הת' בא העיצור א' ורק אחריו הניקוד חיריק. גם האל"ף הזאת מתפספסת לעתים קרובות בדיבור מהיר, אבל הדוברים פחות או יותר מודעים לקיומה גם כשהם הוגים "מתאים" כמו "מטים", כי הם מדמיינים אותה בכתב.
אבל מה עושים כשהיא מתפספסת גם בכתב? ראיתי כותרת במעריב: "צאו בשבט". זה אמור להיות חרוז מול "ט"ו בשבט"; אפשר לומר שזה אחד הדברים שפרופ' ממן התכוון אליהם כאשר הוא דיבר על חוסרים בטקסט. האל"ף, אף־על־פי שהיא כתובה, לא נשמעת באוזניו של הכותב, כי מבחינתו הוא החליף את הט' של "ט"ו" בצ', כאילו כתוב "צו בשבט". במובן מסוים האל"ף הזאת אפילו קצת מפריעה, אם כי גם כאן היא בעיקר עוזרת לזהות שמדובר במילה מהשורש "יצא".
אז האם נכון לדרוש מישראלים להתאמץ ולהגות את האל"ף ב"צאו"? כנראה לא. אבל לא מזיק להרהר מדי פעם במכלול הסיבות לכך שהיא נכתבת שם.
ישראלי ממוצע לא כל־כך מכיר ולא כל־כך אוהב את ההגדרות "עיצור" ו"תנועה". אני לא יודע אם מלמדים אותן ביסודי. ברוסיה, כמובן, מלמדים, אבל באלפבית הרוסי העיצורים והתנועות הם אזרחים שווי זכויות, בעוד שבעברית את התנועות מסמנים בניקוד שבדרך כלל לא נכתב וזו כנראה הסיבה לכך שלישראלים קשה לתפוס את ההבדל ועוד לקרוא לו בשם מדויק. זה אף התפתח לכדי כך שכאשר ישראלים מדברים על אלפביתים אירופיים, הם קוראים ל־AEIOU בשם המוזר "אותיות ניקוד". כלומר, לי הוא מוזר, אבל לישראלים הוא די הגיוני. שמעתי אפילו מורים שאומרים את זה.
אבל זה לא לגמרי מדויק שאת התנועות בעברית מסמנים רק בניקוד. מסמנים אותן לעתים קרובות מאוד באמצעות "אמות־קריאה". גם את המונח הזה הישראלים לא מכירים ולא אוהבים. ישראלים כן מכירים את המונח אֱהֶוִ"י, אם כי אני לא בטוח שהם לגמרי מפנימים את פירושו. האותיות האלו יכולות למעשה לסמן בתנאים מסוימים תנועות וישראלים מבינים את זה בדרך כלל באינטואיציה, אבל מתקשים לקרוא לזה בשם.
למשל, שאלתי פעם מישהו אם הוא כותב "פתח־תקווה" בווי"ו אחת או בשתיים. הוא חשב קצת ואמר שבשתיים. שאלתי אותו למה. הוא חשב עוד קצת ואמר: "כי הווי"ו שם נשמעת". הווי"ו תמיד נשמעת, אבל באופנים שונים – פעם v, פעם u, פעם o (ובמילים שאולות לפעמים גם w). אבל עבור אותו אדם וי"ו שאינה עיצור "אינה נשמעת". מנגד, שמעתי אנשים משתמשים במילה "צליל" במשמעות של "תנועה" ואומרים משפטים מוזרים כמו: "הניקוד אומר איזה צליל עושה האות". שוב, לי הם מוזרים, שהרי כל דבר שיוצא לנו מהפה הוא צליל וכל האותיות מסמנות צלילים והניקוד מסמן צליל נוסף (או חוסר צליל!), אבל אני בלשן ואני התחנכתי ברוסיה, אז אני תופס את הדברים אחרת.
כל זה אומר שכנראה צריך לחשוב טוב ולרענן באופן מקיף את עולם המונחים של הבלשנות העברית. איזה מין שם זה "אם־קריאה"? אֵם? של מי? מיהם הילדים שלה? ולמה, בעצם, "עיצור" ו"תנועה"? כי בעת הגיית התנועות האוויר יוצא מהריאות ונמצא בתנועה ובעיצורים הוא עוצר? אבל גם בחלק גדול מהעיצורים האוויר לא ממש עוצר, למשל בשׁ', ס', ח'.
מהאחיינית שלי שמעתי את המילה הנהדרת "ה"א שותקת" – כלומר ה"א שהיא אם־קריאה בסוף המילה. לא הצלחתי להבין ממנה אם ככה לימדו אותה בבית־הספר או שהיא המציאה את זה בעצמה, אבל זה מונח נהדר פשוט משום שהוא ברור. והרי המטרה של המונחים האלה היא לא להתפלצן, אלא לעזור לאנשים לכתוב ולקרוא, לדבר ולהבין. אם המונח הזה עוזר לה ללמוד קרוא וכתוב, הוא טוב.
האם זכורים לכם מונחים מעצבנים שהיה לכם קשה ללמוד ולהבין? בנוסף ל"עיצור", "תנועה" ו"אם־קריאה", אילו עוד מוזרויות אתם זוכרים? הטעמה, מלרע, מלעיל, בינוני, שורש, טרפז התנועות, חוק ההידקקות, חוק פיליפי, חוק החיטוף, תשלום דגש, לוואי, בניין, משקל, אותיות גרוניות, חטף קמץ, גזרת ע"ע… עוד משהו?
