– „יש לנו מורה פרטית ללשון לילדה. מורה מצוינת, אבל משוגעת לגמרי. אבל מצוינת, באמת.”

– „היא שאלה את הילדה מי עשה לה תסרוקת כל־כך יפה. אז הילדה אמרה שזה מהמספרה מעבר לפינה. יום אחרי זה המורה מגיעה עם תסרוקת חדשה ואז שואלת את הילדה השנייה מי עשה לה גבות כל־כך יפות.”

– „ויום אחרי זה היא כמובן הגיעה עם גבות חדשות. החליטה שהבנות שלי קובעות לה את האפנה. מוזר למדי. אבל היא מורה מצוינת. היא מקשקשת המון, אבל גם מצליחה ללמד טוב.”

– „יש לה מוזרויות. נגיד פעם אחת היא אמרה לי: ‚אני אקנה במיוחד בשביל הבית שלכם כפכפים’. זה היה ממש חוצפני. יעני אצלנו כולם הולכים בלי כפכפים ובשבילה חשוב מאוד לנעול כפכפים ואנחנו לא יכולים לתת לה, אז היא תביא כפכפים במיוחד.”

– „היינו צריכים לתת לה כפכפים עם פטרייה. אחר־כך היא הייתה שואלת איפה אנחנו מטפלים בפטרייה.”

אבטחה בשדות תעופה משעממת אותי.

– „פאספורט?”

– „אפשר בעברית.”

– „ואללה. יש לך לוּק אירופי.”

– „הא?”

– „זו מחמאה, אחי!”

– „מחמאה?!”

– „לוּק אירופי זו מחמאה. מה, לא?”

– „לא, זו גזענות.”

– „מה זאת אומרת? מה פתאום?”

– „להגיד שלוק כלשהו, לא משנה מאיזו ארץ, זאת לא מחמאה, זאת גזענות.”

הוא חשב קצת.

– „אחי, זה בצחוק.”

– „אותי זה לא מצחיק.”

אבטחה בשדות תעופה משעממת אותי.

– „מה עשית בקזחסטן?”

זה לא היה הדבר הראשון שהמאבטח של נתב״ג שאל אותי כשיצאתי מהשרוול.

לפני זה הוא ביקש דרכון. לקח לי איזה שתי דקות למצוא אותו, כי ארזתי אותו עמוק – אחרי טיסה אני כבר לא זקוק לו, כי אני משתמש בכרטיס הביומטרי. הוא דפדף בדרכון ושאל:

– „מה עשית בקזחסטן?”

– „מה זאת אומרת? למה אתה שואל?"

– „כי אני צריך לדעת מה עשית בקזחסטן.”

– „כן, אבל למה?”

זה ממש לא סוד מה עשיתי בקזחסטן. אם מגגלים amir aharoni kazakhstan, מוצאים שהייתי שם בתור מרצה אורח בכנס של ויקיפדים שמדברים בשפות טורקיות. אז זה לא סוד, אבל לא נראה לי שזה עניינו של מאבטח לשאול את זה.

ויזה לקזחסטן. מדבקה בתוך דרכון. בקזחית ובאנגלית.

ויזה לקזחסטן. שאריות הביורוקרטיה הסובייטית: נותנים ויזה רק לכמה ימים של זמן הביקור, למרות שאין לזה שום סיבה טובה.

– „קשה לך לענות?”

– „כן, אני מנסה להבין למה אתה שואל.”

חזרתי הביתה מסן־פרנסיסקו. טיסה ארוכה, אתם מדמיינים, עם החלפה בניו־יורק. ההמראה התעכבה, ואחר־כך המטוס עוד הסתובב כשעה מעל אלבניה כי בנתב״ג היה עומס ולא נתנו לו אישור לנחות. וגם הייתי קצת מצונן.

עייפות, כאב ראש, וכל זה.

חזרתי הביתה מסן־פרנסיסקו.

הביתה.

– „אני צריך לדעת את זה. למה אתה עושה חכמות?”

– „כי זאת שאלה פרטית ואני לא רוצה לענות על שאלות פרטיות בלי שיש לזה סיבה טובה. זה כתוב איפושהו שאתה צריך לדעת את זה? שמותר לך לשאול את זה?”

– „כן, הנה תסתכל.”

הוא נתן לי את תעודת המאבטח שלו על כרטיס פלסטיק. בצד האחורי היה כתוב מה מותר לו לעשות. היה כתוב שם שמותר לו לבקש ממני מסמכים ושמותר לו לערוך חיפוש בחפצים שלי. זה לא נחמד, אבל כתוב זה כתוב.

אבל לא היה כתוב שם שמותר לו לחקור אותי.

– „לא כתוב פה שמותר לך לשאול אותי מה עשיתי בקזחסטן.”

הוא נראה עצבני. הוא החליף כמה מילים עם השותף שלו, אמר משהו במכשיר קשר, ונתן לי ללכת.

חזרתי הביתה. אילו הייתי אורח במדינה אחרת והיו שואלים אותי מה עשיתי בקזחסטן בביקורת גבולות, לא הייתי עושה חכמות. אבל אני חזרתי הביתה.

קזחסטן היא מדינה עם רקע מוסלמי ועם ממשלה קצת דפוקה, אבל היא דפוקה בקטע פוסט־סובייטי, לא בקטע מוסלמי. היא חילונית לגמרי וידידותית לישראל ולכל שאר העולם. גם אם המאבטח רצה „להגדיל ראש”, זה לא היה דבר מתאים לשאול.

וממילא הוא לא אמור לעשות את זה.

אל תיתנו למאבטחים לחדור לכם לפרטיות יותר מכמה שמותר להם. זה לא מגדיל את הביטחון. מאבטח שאין לו גבולות מספק את ההפך מביטחון.

(זה קרה לפני יותר משנה, אבל נזכרתי במקרה הזה בזכות רשומת פייסבוק של יובל בן־עמי, ששיתף עידו קינן. תודה ליובל ולעידו.)

אני גר כבר הרבה זמן ליד הר הרצל, אבל היום הלכתי לשם בפעם הראשונה. כמה התרשמויות:

  1. האנדרטה לזכר החיילים היהודים שלחמו נגד הנאצים בצבא האדום מוזנחת באופן מביש ביותר. איפה פוטין כשצריך אותו.
  2. הקברים של יצחק רבין, יצחק שמיר, גולדה מאיר, אופירה נבון, חיים הרצוג וגדולי אומה אחרים צנועים למדי ולרוב המצבות יש אותו עיצוב. רק הקבר של רבין יוצא דופן בעיצובו, אבל חוץ מהצורה הייחודית שלו, גם הוא די צנוע.
  3. קבר ז׳בוטינסקי עומד בצד וטיפה קשה למצוא אותו, וחוץ מזה שהוא נפרד, גם הוא צנוע למדי.
  4. מבאס מאוד לראות את גופן אריאל על כל־כך הרבה מצבות. ההערה הזאת אולי נראית לכם קטנונית, אבל אם חושבים על זה קצת, כל הקטע הזה של קברים והנצחה וכיו"ב ממילא מוזר מאוד, אז אם כבר עושים את זה, הצורה אמורה להיות יפה. שום דבר שכתוב בגופן אריאל בעברית אינו יפה. הייתי אומר „אני לא רוצה גופן אריאל על המצבה שלי בשום אופן”, אבל למעשה אני בכלל לא רוצה מצבה. בזבוז של כסף ומקום.
  5. קבר הרצל לא צנוע בכלל. המצבה עצמה די קטנה, אבל היא בולטת מאוד ונמצאת באמצע רחבה גדולה שמוקדשת רק לה.

ברשומה הזאת יש זמרות בלבוש חושפני.


המתחרים מ„דגש קל” כתבו יפה על הפרסומת הרב־לשונית המקסימה של קוקה־קולה. אין לי מה להוסיף על הפרסומת עצמה, אבל כן יש לי סיפור חמדמד על השיר „אמריקה היפה”, שמככב בה.

בברית המועצות לא הקרינו הרבה סרטים זרים. זה היה טוב ורע. רע, כי ברית המועצות בקושי הייתה חשופה לדברים שקורים בעולם. טוב, כי זה עודד יצירה מקומית – הקולנוע הסובייטי הנפיק לא מעט יצירות מצוינות, וגם כי הסרטים שכן הביאו לשם לא היו בהכרח אמריקאיים. כלומר, היו גם סרטים אמריקאיים, אבל בעוד שבישראל למשל כמעט כל הסרטים בקולנוע באים מהוליווד, ורק מיעוט מארצות אחרות, ברית המועצות הייתה חשופה יחסית יותר לסרטים מצרפת, איטליה, יפן, פולין, הודו וגרמניה. גיוון זה טוב.

והיה לקולנוע סובייטי עוד מאפיין משעשע: הפיקו שם הרבה מאוד סרטים שמבוססים על יצירות ספרות לועזיות ושמתרחשים מחוץ לרוסיה. דוגמאות מפורסמות לזה הם סרטים שמבוססים על ספרי הרפתקאות מפורסמים כמו „גוליבר”, „קפטן נמו”, „אי המטמון”, סדרת סרטים משובחת על שרלוק הולמס, עיבודים לספרים של אגאתה כריסטי, הקטור מלו, ברנדון תומאס, ריי ברדבורי, ג'ק לונדון, ורבים, רבים אחרים. אפילו כמה מערבונים. הכול, כמובן, נעשה עם שחקנים סובייטיים וצולם בברית המועצות. אם היה צורך לצלם רחוב אירופי טיפוסי, היו עושים את זה בדרך כלל בריגה או בווילנה, מדבר אפשר למצוא בטורקמניסטן, ערבות בשביל מערבונים – באוקראינה, וכו'.

כמובן, בגלל האווירה האידאולוגית הרבה מהספרים שנבחרו לעיבוד קולנועי היו בעלי רקע סוציאליסטי. זה מסביר, למשל, למה סופר ההרפתקאות ג'ק לונדון הוא אחד הסופרים האמריקאיים המפורסמים ברוסיה, בעוד שבאמריקה הוא לא כוכב מי־יודע־מה ענק: לנין היה מעריץ גדול שלו בזכות דעותיו הסוציאליסטיות הגלויות, וספריו המשיכו לצאת לאור ולהיות מעובדים לסרטים עשורים רבים אחרי מות שניהם.

אחד מהספרים שזכו לעיבוד כזה הוא „איש עשיר, איש עני” של אירווין שו. בארצות הברית הופקה מיני־סדרה מצליחה על־פי הספר הזה בשנות השבעים, אז בברית המועצות החליטו גם לעשות אחת כזאת, אבל עם הבלטה של ביקורת חברתית על המשטר הקפיטליסטי. לא שלא היו לסדרה הזאת גם איכויות אמנותיות, אבל הקו האידאולוגי היה מובהק מאוד.

שיר הנושא של הסדרה הזאת היה, ניחשתם נכון, „אמריקה היפה”. ולא סתם „אמריקה היפה”, אלא „אמריקה היפה” בביצוע מלך מלכי המלכים של אמריקה היפה: אלוויס פרסלי. אלוויס, שצעירים סובייטיים הכירו דרך שמועות, תקליטים מוברחים וצילומי רנטגן. שימו לב:

צילומי הארכיונים מציגים את הדברים הפחות יפים באמריקה: פיזור הפגנות של פועלים ובידור ירוד, כמו זמרות בלבוש חושפני ומרוצי יענים. אחרי שאלוויס מסיים לשיר קריין מתרגם את השיר לרוסית:

נהדרת, חסרת גבולות,
טובלת באור ענבר,
הבזק סגול של ההרים שלך,
הגדולה שלך,
אמריקה, אמריקה.

… וזהו. בשורה הבאה יש אלוהים, והרי אין באמת אלוהים. ולא סתם שיש אלוהים, אלא שהמשוררת גם מבקשת מאלוהים לעשות לאמריקה דברים טובים, כמו להכתיר אותה בכתר של אחווה. ולאמריקה הרי לא אמורים לקרות טובים. טוב שלפחות סמכו על כך שרוב הרוסים לא יודעים אנגלית והשמיעו עד הסוף את השיר.

אני זוכר שכילד קטן ראיתי את הסדרה הזאת. לא הבנתי שום דבר מהעלילה, אבל שמתי לב לשיר. וכבר כשהייתי בן חמש, הטלוויזיה הסובייטית כבר שטפה לי את המוח מספיק כדי שיהיה לי ברור שאמריקה בעצם רעה ושהשיר הזה מופיע שם כדי ללגלג עליה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 1,666 שכבר עוקבים אחריו