להמית

כנראה שהבלוג הכי מפורסם בתולדות האינטרנט העברי הוא הבלוג של “ולווט אנדרגראונד”. היא הייתה כותבת רכילויות על הברנז’ה של העיתונאים בישראל ואהבה במיוחד לרדת על שגיאות כתיב שהם עושים. במשך זמן רב ניסו לגלות את זהותה ואז היא גילתה ששמה דבורית שרגל.

ניסיתי פעם לקרוא אותו וזה די שיעמם אותי. הוא שקוע עמוק מדי בברנז’ה. אבל איכשהו אני לא מתפלא שהוא הבלוג שכנראה נכתבו עליו הכי הרבה כתבות בעיתונים כלליים שלא עוסקים רק באינטרנט. מה שכן, למרות שכתיבתה לא מעניינת אותי, לבי יוצא אל שרגל, שכשלה בנסיונה להעלות את רמת הדיוק בעיתונות המודפסת בעברית.

אני כותב כאן לפעמים על שגיאות כתיב כי אני עוסק בבלשנות וכי זה מקומם אותי שלבן אדם יש כוח אדיר לכתוב בעיתון שמופץ באלפי עותקים, שמשפיע על דעת הקהל, שאמורות להיות לו אחריות ומקצוענות של עיתונאי, שאמור להיות לו כישרון, שאמור להיות לו עורך; ושגם לו וגם לעורך משלמים על העבודה שלהם - והם בכל זאת נותנים לשגיאות מדהימות להיות מודפסות ולהיות מופצות באלפי עותקים ולהיות מתויקות בספריות וגנזכים. אם אני כותב בדוא”ל, בבלוג או אפילו בוויקיפדיה שטויות במיץ (בתום לב) או עושה שגיאות כתיב טיפשיות זה לא אמור להשפיע על כמות כזו של אנשים על אף אחד ובכל זאת אני רוצה לקבור את עצמי בכל פעם שאני מתבלבל בין “עם” לבין “אם” או זורק לאוויר טענות פוליטיות, היסטוריות או הנדסיות שמסתברות כמופרכות.

ובכן, עיתון “ישראל היום” מהבוקר, בעמוד 6:

הכל קיוו שהסכם טאא’ף, שסיים את המלחמה, יביא קץ למיליציות ולחורבן שהמיתו על לבנון. (ד”ר (!) מוטי קידר)

ובעמוד 9:

העולם ציין אתמול את יום הניצחון ה-63 של בעלות הברית על הנאצים - וגם בישראל נאספו ותיקי המלחמה כשהם לבושים במדים ועונדים את מיטב איתוריהם. (יורי ילון ולילך שובל)

נו, ב”ישראל היום” לא אוהבים את האות ט’. ואתם יודעים מה? זה לאו דווקא רעיון רע לעשות בעברית רפורמה ולבתל את הזוגות ט/ת, א/ע, ק/כּ, ח/כֿ, ס/שׂ. ברוסית זה עבד מצוין ב-1918. בעברית זו תהיה מכה משמעותית, כי אתם יודעים - תנ”ך וכל זה, אבל זה לא רעיון שאני פוסל על הסף. אבל עד שיעשו רפורמה זו או אחרת, עיתונים צריכים לשמור על מינימום שבמינימום של מקצועיות וזה כולל קצת עקביות בכתיבה, גם אם לא היצמדות ל”אבן שושן” , “לשוננו לעם” ו”ודייק”.

---

עריכה דיגיטלית: רבאכ, דווקא היום?

Stuff White People Like #99: Grammar

ורוניקה

(כבר כתבתי על זה פעם לאנגלית.)

משנת 1998 עד שנת 2005 שירתתי בצה”ל. תרמתי דם כל חצי שנה כשמד”א היו מגיעים לבסיס. אחרי שהתשתחררתי הלכתי לעבוד ב-NDS. גם לשם היו מגיעים מד”א כל חצי שנה להתרים דם. אז תרמתי גם שם פעם אחת. כמה שבועות אחרי זה קיבלתי מכתב מבנק הדם. אין לי אותו לידי ואני מצטער אם אני כותב משהו לא מדויק, אבל למיטב זכרוני המכתב אמר שבבדיקה מדגמית נמצא שבמנה שלי יש נוגדני הפטיטיס מסוג C; בבדיקה חוזרת נמצא שהבדיקה הראשונה הייתה שגויה - “false positive”; ולמרות זאת מבקשים שלא אתרום שוב. על המכתב הייתה חתומה מנהלת בנק הדם פרופ’ אילת שנער.

קודם כל הלכתי לרופא משפחה וביקשתי שיעשו לי בדיקת דם פרטנית בקופ”ח. בבדיקה יצאתי בריא. אז התקשרתי למד”א וביקשתי הבהרה. האם אני חולה או בריא? ואם אני בריא, למה שלא אתרום שוב? ד”ר ורוניקה גנדלמן ענתה לי בסבלנות ובאדיבות שאני בריא, אבל זה הנוהל הבינלאומי בכל בנקי הדם שאפילו אחרי בדיקה שיוצאת חיובית באופן שגוי אסור לתרום עוד. התעקשתי לפשר הדבר. איך זה יכול להיות שכל כמה חודשים נציג של בנק הדם - לפעמים פרופ’ שנער עצמה - עולה לשידור ברדיו ומתלונן שחסרות מנות דם מהסוג שלי ואת הדם שלי הם לא רוצים? היא אמרה לי שאין מה לעשות, אבל אני יכול להתקשר אליהם בעוד שנה.

התקשרתי אחרי שנה וקצת. הזכרתי לה את הסיפור. היא נזכרה ואמרה לי לנסות להתקשר בעוד שנה. “אבל זה מה שאמרת לפני שנה,” אמרתי לה, “אני אחכה עכשיו עוד שנה?” אז היא אמרה לי לבוא לעשות בדיקה בתחנת מד”א. עשיתי. אחרי כמה ימים שוב קיבלתי הביתה מכתב באותו נוסח בדיוק.

התקשרתי לשם שוב ולא הופתעתי לקבל שוב אותה תשובה - “תתקשר בעוד שנה”.

כל כמה זמן אני מקבל מכתבי שרשרת בדוא”ל על ילדים שזקוקים לתרומת דם מהסוג שלי. אני בודק אותם באתר “לא רלוונטי” ומסתבר שרובם כן רלוונטיים. אף פעם לא ניסיתי לפנות למשפחות האלה, כי אני חושש שתצא מזה רק באסה.

לפני כמה ימים שוב קראתי בעיתון פניה נרגשת מבנק הדם לציבור לתרום מנות מהסוג שלי. אז התקשרתי שוב. ושוב ענתה לי ד”ר ורוניקה גנדלמן. התחלתי לספר לה מי אני והיא נזכרה מהר מאד. “אני מצטערת, אין מה לעשות. זה הנוהל. אתה יכול לעשות שוב בדיקה, אבל תצא אותה תוצאה.” אמרתי לה שהם הם מבקשים מאזרחים לפנות אליהם, אז איך ייתכן שפעם אחר פעם הם לא רוצים אותי אם הם יודעים שמדובר בבדיקה שגויה? אז היא גימגמה משהו ואמרה לי להתקשר … בעוד חצי שנה. “עד אז יהיה אולי מיכשור אחר,” אמרה.

אין לי מושג אם אני צריך לחשוד במשהו. כלומר אני יכול להעלות על הדעת שזה בגלל שעליתי מרוסיה וכל החברים שלי אומרים לי שזאת בטוח הסיבה. אבל אני אופטימיסט חסר תקנה שכזה. וגם די נאיבי. וגם - ובעיקר - סקרן. למה, למה? זה באמת המיכשור? אז למה הגימגום של ד”ר גנדלמן? איך מתיישב הסירוב הזה בגלל סיבות בירוקרטיות עם התחנונים שלהם בעיתונים וברדיו?

ובאמת שאין לי שום דבר נגד ורוניקה. סתם, זה היה שם מוצלח לפוסט.

סקי

בודק האיות של פיירפוקס לא מכיר את המילה “טלנסקי”.

במקום זה הוא מציע את “שרנסקי”.

שרנסקי שיחק אותה: אני מעדיף לא להיות מיליונר, אבל להיות כלול בבודק האיות של פיירפוקס.

אולמרט

‫פעם אם היית מחפש בחיפוש תמונות של בלייב.קום tel aviv coffee, היית מוצא תמונה מהחתונה שלי.

‫אבל עכשיו אני לא מצליח להפעיל שם חיפוש תמונות.

מייקרוסופט בקריסה מוחלטת. זה מעורר רחמים כמעט כמו אהוד אולמרט.

מה שמנחם זה שאם מחפשים בגוגל tel aviv coffee עדיין מוצאים את התמונה ההיא, אז הכל בסדר עם העולם. דרך רשעים תאבד, זה רק לוקח קצת זמן.

ארצי

הרחוב היחידי
שמעברו היו כמוסים
סודות, שדות של אירוסים.

אמייל

שני הדיאלוגים האלה התרחשו לפני כמה חודשים כשעברתי דירה והצטיידתי במכשירי חשמל. רשמתי אותם את על פתק ורק עכשיו נזכרתי לכתוב כאן. שניהם מובאים מילה במילה ואני לא מגזים.

— “יש תנורים עם אחריות ליותר משנה?”

— “יש, אבל מעט.”

— “מה יש למשל?”

— “זה לא הרבה…”

— “בסדר, אבל מה יש?”

— “בדרך כלל זה לשנה.”

— “אבל אמרת שיש גם ליותר משנה.”

— “כן.”

— “אז יש או אין?”

— “אין.”

מספר שתיים:

— “התנור הזה, תראה, יש בו אמייל איכותי וזה טוב. התנור הזה, יש בו סופר אמייל. זה עוד יותר טוב. וגם תראה שאפשר לפרק פה את המכסה. זה בשביל לנקות.”

— “רגע, ופה אי אפשר לפרק?”

— “פה גם אפשר.”

יש כאלה שהעבודה שלהם זה לא להיות מסוגל להפסיק לשקר, גם כשלא יוצא מזה פשוט כלום.

שנקל

כשמטבע של שני שקלים נכנס למחזור, מישהו הזמין אותי לקבוצה בפייסבוק בשם “לקרוא למטבע שני שקלים שנקל”. כמו שאני בדרך כלל עושה בפייסבוק, מחקתי את ההזמנה.

בבלוג הידוע למדי עברית שפה קשה כתבו על זה וביקשו תגובות גולשים. היו קצת תגובות, אבל לא משהו משמעותי.

ואתמול אני רואה פרסומת על אוטובוס: “ביטוח בפחות משנקל”. כלומר שקל תשעים ליום או משהו כזה. אז זהו, אי אפשר להתחמק מזה.

מעניין אם זה ממש התחיל בפייסבוק. אולי זה היה גם בטלוויזיה ולא ראיתי.

אל

שירתתי עם ערן אלחייק בחודשים הראשונים בממר”מ.

היום הוא מנהל חברה שעוסקת באינטרנט חברתי. אבל זה לא מיוחד, עושים את זה מלא אנשים.

בדף שלו באינטרנט החברתי של דה מרקר הוא כותב את המשפט הבא: “אם יש אלוהים, הוא כנראה חתול.”

כולם חושבים שזה משפט חמוד או לחלופין הלצה טיפשית.

לי זה מזכיר את “מדריך הטרמפיסט”:

“But don’t you understand that people live or die on your word?”

The ruler of the Universe waited for as long as he could.

“It’s nothing to do with me,” he said. “I am not involved with people. The Lord knows I am not a cruel man.”

“Ah!” barked Zarniwoop, “you say ‘The Lord.’ You believe in something!”

“My cat,” said the man benignly, picking it up and stroking it. “I call him The Lord. I am kind to him.”

עצמאות תשס”ח

לחץ להגדלה

היום ידיעות אחרונות הדפיסו מפה של מופעים שמארגנות העיריות ביום עצמאות.

לפי המפה גוש קטיף עדיין ישראלי וגם הגולן. יהודה ושומרון מסומנות בקו הירוק, דבר די נדיר בעיתונות הישראלית, אם כי מופיע לעתים קרובות בהארץ.

אבל הנה החלק הכי מגניב: פתח תקווה ועפולה הרחק מעבר לקו הירוק הזה. (וגם ירושלים, אבל נגיד שזה גבולי.)

ומה שהכי חמוד במפה הזאת זה שתל אביב לא מופיעה בה בכלל. נשר כן מופיעה בה, אף על פי שמעט מאד ישראלים יודעים שהעיר הזאת קיימת - אבל זה כבר באמת דבר קטן.

ברוכים הבאים לישראל תשס”ח או משהו כזה.

נימוקים - כיף

יושב ברכבת, קורא ספר של סרז’י פמיאס בשפת המקור. חיילת משועממת שואלת אותי:

— “נו, זה מעניין אותך לקרוא באנגלית?”